<h1>רבינו ירוחם נ"ו ח"ב</h1>
<h2>דף כו.</h2>
כל השופרות כשרים חוץ משל פרה כי למצוה מן המובח' בעינן של איל וכפוף [כ"ו ע"ב] אבל בדעבד כלן כשרים ואפילו פשוטים חוץ משל פרה כך פשוט בר"ה וכן הסכימו רוב הפוסקים וכן כתבו הרמב"ן והראב"ד ולפי התוספות נראה כי חובה בכפופים וראשון נראה עקר והרמב"ם כתב כל השופרות פסולין חוץ משל כבש והשיג עליו הראב"ד וכתב זה הפריז על מדותיו ומ"מ צריך חלול כי של ראם ושל שאר חיות שאינם חלולים פסולים לכ"ע.
<h2>דף כז.</h2>
נסדק ודבקו פסול. דבק שברי שופרות פסול כך פשוט במשנה בר"ה ולפרש"י מיירי שנסדק לארכו לב' חלקים כלומר מב' צדדיו עד שנעשה ב' שופרות ופסול מטעם ב' שופרו' ונראה לפי פירושו שאם נסדק מצד א' לארכו כלו כיון שמחובר מצד הא' ודבקו שכשר והקשו עליו בתו' ופירשו שאם נסדק על פני כלו מצד אחד באורך אפילו שנשלם מצד הב' ודבקו שפסול ומ"מ אם נשתייר ממנו שום דבר שלא נסדק כלו באורך על פני כלו ודבקו כשר אפילו לאותם שפירשו דנסדק לארכו פסול דמיירי דנסדק כל שהוא כמו שכתבתי למעלה [לקמן כ"ז ע"ב] וכן אם נסדק לרחבו הרוב ממנו ודבקו כשר וזה הפירוש עקר וכן כתב הרא"ש. והדבוק פרש"י שדבקו בדבק והקשה עליו הרמב"ן ואמר דאם כן ה"ל שלא במינו ומאי איריא בסדק אפילו ניקב נמי פסול ופירש שחממו באור עד שנפשר ונדבק והרא"ש תפס עיקר פרש"י דלא מיקרי שלא במינו אלא דוקא בשניקב וסתם הנקב בחתיכה אחרת.
<h2>דף כז:</h2>
צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמו שהיה פסול ואם לאו כשר צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר כך פשוט בר"ה פירוש במקום הנחת פה בעובי השופר במקו' שמניח עליו הפה ושלא במקום הנחת פה פירוש מבחוץ סמוך להנחת פה ופירש הרבי יונה ולא דמי לצפהו זהב מבחוץ דאם נשתנה קולו שפסול דהתם מיירי שצפהו זהב מבחוץ לצד ראשו הרחב מן השופר פי' כשהקול נכנס לצד הרחב הקול מתחזק ומחמת שצפהו זהב דרכו להשתנות ולפי' אם נשתנה קולו פסול והא דאמרינן שלא במקום הנחת פה כשר מיירי שצפהו זהב סמוך להנחת פה מבחוץ בצד הצר הסמוך להנחת פיו שאין דרכו להשתנות שם אע"פ שצפהו ואם נשתנה מעט אינו חשוב שנוי לפי שאין שם באותו ראש הצר עקר השמעת קול ולפי' כשר אם צפהו שם זהב מבחוץ אפילו נשתנה קולו. היה ארוך וקצרו כש'. הוסיף עליו כל שהו בין במינו בין שלא במינו פסול פירוש ואפילו היה בו (ו)שיעור שופר קודם שהוסיף עליו דשופר אחד אמר רחמנ' ולא ב' וג'. גרדו והעמידו על גלדו כלומר על הגלד הדק בין מבפנים בין מבחוץ כשר. הפכו ותקע בו לא יצא ולא תימא שהפכו כבגד מה שבפנים לחוץ אלא שקצר הרחב והרחיב הקצר ותקע שלא כדרך העברתו כל זה פשוט בר"ה יש מי שפירש לא תימא שהפכו כמו בגד כי פשיטא שבענין זה פסול ולא יצא אלא אפילו קצר הרח' והרחי' הקצר לא יצא וי"מ לא תימא שהפכו כמו בגד דאז ודאי כשר אלא אם קצר וכו' וראשון נראה עקר וכן נראה מהירושלמי [ה"ז]. נתן שופר בתוך שופר ותקע אם קול פנימי שמע יצא כלומ' שבולט הפנימי שהוא ארוך יותר מן החיצון ולא נכנס הקול בין שני השופרות ואם קול חיצון שמע לא יצא כלומר שאינו בולט הפנימי ושמע אף קול חיצון כך פשוט בר"ה ומה שאמרנו אם קול פנימי שמע יצא כשבולט פנימי דוקא כשלא נשתנה קולו מחמת החצון אבל אם נשתנה קולו ה"ל כמו שני שופרות ולא יצא וי"מ דאפילו אם נשתנה קולו כשר ולא דמי לצפהו זהב מבחוץ שפסול אם נשתנה קולו כמו שכתבתי למעלה דהתם הזהב מחוב' בגוף השופר והוה ליה שופר ודבר אחר אבל הכא אינו מחובר והרא"ש תפס עקר הפירוש הראשון. ניקב השופר וסתמו אם אינו מעכב התקיעה כשר בין במינו בין שלא במינו ואם מעכב התקיעה במינו כשר והוא שנשתייר רובו ואם סתמו שלא במינו פסול ואפילו שנשתייר רובו כך פשוט ומוכח בר"ה וכן הסכימו בתוספות וקצת מן המפרשים וכן הסכים הרא"ש דפלוגת' דרבנן ורבי נתן אמעכב התקיעה קאי והלכה כרבי נתן אלישנא בתרא דרבי יוחנן וכמו שכתבתי ויש מן הגדולים שפירשו דאינו מעכב את התקיעה דמתניתין קאי אפלוגתא דרבנן ורבי נתן והלכה כרבי נתן וכלישנא קמא דרבי יוחנן הילכך ניקב וסתמו אם מעכב התקיעה פסול בין במינו בין שלא במינו ואם אינו מעכב התקיעה במינו כשר והוא שנשתייר רובו שלא במינו פסול ואפילו נשתייר רובו ולראשון הסכימו רוב הפוסקים ורי"ף כתב מהא שמעינן שאפילו שלא במינו אם נשתייר רובו ואינו מעכב את התקיעה כשר ולא הבנתי דבריו ולא סברתו בזה ותמהתי על הרא"ש שכתב שרי"ף פסק כלישנא קמא דרבי יוחנן ואולי כי לא היה בספר האי לישנא דאמר מהא שמעינן וכו' וגם לא הביא הוא בפסקות שלו זה הלשון מרי"ף מהא שמעינן וכו' ומעכב התקיעה פירשו התוספות שמעכב התקיעה לאחר סתימה שלא הוחלקה הסתימה בטוב ולפי פירושם בשסתמו שלא במינו פסול אפילו נשתייר רובו כמו שכתבתי דמאחר שלא חזר קולו לכמו שהיה קודם הסתימה ונשתנה מחמת הסתימה ה"ל שופר ודבר אחר כי שנוי הקול בא מחמת דבר אחר שאינו מינו ואם לא סתמו כלל אפילו הנקב מעכב התקיעה כשר דאין כאן שנוי מחמת דבר אחר ודוקא שנשתייר רובו דאם לא נשתיי' רובו ובלא סתימה מעכב הנקב התקיעה פסול כמו נסדק לרחבו בשלא נשתייר בו שיעור תקיעה ואם סתמו במינו אפילו מעכב התקיעה כלומר שלא חזר קולו לכמו שהיה קודם סתימה כשר דאין כאן שנוי מחמת ד"א דבמינו הוא אבל אם אינו מעכב התקיעה כלומ' שהוחלקה הסתימה יפה אפילו סתמו שלא במינו ואפילו לא נשתייר רובו כשר ואפילו שקודם הסתימה היה הנקב מעכב התקיעה דכיון שחזר הקול כמו שהיה קודם שניקב אין כאן שנוי מחמת דבר אחר וי"מ שפירשו מעכב התקיעה קודם סתימה וכשסתמו חוזר כמו שהיה קודם שניקב ואז כשסתמו שלא במינו פסול דנקרא שנוי מחמת ד"א כיון שהסתימה גרמה לחזור הקול כמו שהיה קודם שניקב אבל אם אינו מעכב התקיעה ולא נשתנה מחמת הנקב וסתמו אין כאן שנוי לא קודם סתימה ולא לאחר סתימה וכן בירושלמי ופירוש ראשון עקר וכן הסכים הרא"ש ומ"מ אם לא סתמו כשר ואפילו שמחמת הנקב נשתנה הקול וכן כתוב בירושלמי. היה קולו דק או עבה או צרור כשר שכל הקולות כשרים בשופר. קדחו בזכרותו כלומר נקבו עם הזכרות שבפנים כלומ' עם עצם אחד שבתוך השופר שהוא כמו קרן כשר שמין במינו אינו חוצץ כך פשוט בראש השנה.
שיעור אורך השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן וזהו שיעור שופר טפח כך פשו' בר"ה ובנדה [כ"ו ע"א]. נסדק השופר לרחבו אם נשתייר מהסדק ולהלן שיעור אורך שופר שהוא טפח כשר ואפי' מעכב התקיעה דחשבינן לי' כאלו ניטל ואם לא נשתייר בו שיעו' שופר פסול כך פשוט בר"ה וכתב הרא"ש דמיירי דנסדק רוב רחבו אבל מיעוט ה"ל כנקב בעלמא וכשר. נסדק לארכו פסול כך פשוט בר"ה י"מ שאם נשתייר בו כל שהוא כשר דאינו פסול לארכו עד שיהא נסדק על פני כלו מראשו ועד סופו וי"מ דלארכו בכל שהו שנסדק פסול לפי שמחמת חוזק התקיעה הולך ומוסיף עד שיסדק כלו ולזה הסכים הרא"ש.
התוקע לתוך הבור או לתוך הדות וכיוצא בו אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא ודוקא העומדין על שפת הבור אבל העומדים בבור יצאו כך פשוט בראש השנה ולפי פרש"י נראה דלעולם העומדים בבור שומעין קול השופר והעומדים על שפת הבור לפעמים שומעין קול שופר ולפעמים שומעין קול הברה והרא"ש פי' כי לעולם העומדים בבור אינם שומעים אלא קול שופר והעומדים על שפתו אינם שומעים אלא קול הברה שהקול מתבלבל קודם שיצא מן הבור.
<h2>דף כח.</h2>
ועוד פשוט שמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור יצא ומיירי שהיה תוקע על עצמו ועולה מן הבור ולא חיישינן דשמא הוציא ראשו ועדין השופר בתוך הבור ומעכב הקול וכתבו המפרשים אבל אם שמע תקיעה תחלה ועלה [ו]שמע סופה על שפת הבור או תחלתה חו' לבור וסופה בתוך הבור לא יצא שהשומע סוף תקיעה בלא תחלתה או תחלתה בלא סופה לא יצא וכן כתב הרא"ש ולמטה אכתוב יותר מזה. שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר ומקצתה לאחר שעלה עמוד השחר לא יצא כך הסכימו רוב הפוסקים כפי מה שאכתוב בדין השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב וכו' השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב או שאמר למתעסק בתקיעו' שהתחיל לתקוע במתעסק בלא כוון להוציא ואמר ליה באמצע תכוין להוציאני מידי חובה ותקע ומשך בה שיעור תקיעה לא יצא כיון דתחלתה לא הוי בחיוב ויש אומרים שיצא כיון דאיכא שיעור תקיעה בחיוב אף על פי שתחלתה לא הוי בחיוב וראשון עק' ולזה נראה שהסכים הרא"ש.
שופר של עבודה זרה לא יתקע בו ואם תקע יצא פשוט בראש השנה והקשו התוספות דהא אמרינן בפרק כסוי הדם שאם תקע לא יצא ופירשו דהתם מיירי בעבודה זרה של ישראל או בשל גוי והגביה ישראל על מנת לזכות בה דה"ל אחר הגבהה עבודה זרה דישראל ואינה בטלה וכתותי מיכתת שיעורה ולפיכך לא יצא אבל בעבודה זרה של גוי והגביה' ישראל על מנת שלא לזכות בה יש לה בטלה ולא מיכתת שיעוריה ולפיכך יצא בדיעבד.
ועוד פשוט שופר של עיר הנדחת לא יצא דלשרפה קאי וכתותי מיכתת שיעורה. שופר הגזול יצא בו ולא דמי ללולב הגזול שפסול ביום ראשון דהתם כתיב ולקחת' לכם משלכם כך פשוט בירושלמי [סוכה רפ"ג].
המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצו' והמודר הנאה משופר תוקע בו תקיעה של מצו' כך פשוט בראש השנה ופי' וכגון שאמר קונם שופר זה עלי דמצו' לא ליהנו' ניתנו אבל אם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע לו תקיעה של מצוה דנדרין חלין על דבר מצוה כדברי הרשות כגון ישיבת סוכה עלי כמו שכתבתי בנדרים ובענין סוכה [ני"ד ח"ג].
<h2>דף כח:</h2>
צריך שיתכוין שומע ומשמיע שומע שיכוין לבו לצאת ומשמיע שהוא התוקע שיכוין לבו להוציא השומע כי מצות צריכות כונה ואם תקע להוציא עצמו לבד לא יצא חבירו עד שיתכוין להוציאו ודוקא יחיד אבל ש"צ כיון שדעתו להוציא כל השומע לא בעי אלא שיכוין שומע כך פשוט בר"ה וכן פסק רי"ף ורוב הפוסקי' דמצו' צריכות כוונה ובעלי התוס' פסקו כרבא דמצות אין צריכו' כוונה ולפי זה התוקע לשיר יצא וביארתיו בנתיב [י"ג] בח"ג. ועוד פשוט והמתעסק לא יצא וכן השומע מן המתעסק ולפי' התוקע לשיר לא יצא וזה כרי"ף.
<h2>דף כט.</h2>
חרש שוטה וקטן אין מוציאין הרבים ידי חובתן. והכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים ועבדים משוחררין טומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין כלם חייבין בתקיעת שופר. אנדרוגינוס מוציא את מינו ושאינו מינו אינו מוציא. טומטום אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו. מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו כך פשוט בר"ה.
<h2>דף כט:</h2>
יום טוב של (רשות הרבים) [ראש השנה] שחל להיות בשבת חוץ למקדש אין תוקעין בשופר גזיר' שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והתקין ריב"ז שיהו תוקעי' בכל מקום שיש בו ב"ד לפי שמורא בית דין עליו ולא יעבירנו כך פשוט בר"ה ופרש"י בית דין של כ"ג שדנים דיני נפשות ויש מפרשי' כל בית דין אף על פי שאינו סמוך וכן נראה דעת רי"ף כלומר גדול בדורו וכן אמרו על רי"ף שהיה תוקע בר"ה שחל להיות בשבת ולא נהגו תלמידיו אחריו כן.
<h2>דף לב:</h2>
אומר מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע. והעובר לפני התיבה הב' מתקיע כלומ' החזן שמתפלל מוסף כך פשוט בר"ה וכתב רבי' האיי מדאמר מתקיע נראה שאין ש"צ תוקע אלא אחר וכתב הרא"ש שאם הוא מובטח שחוזר לתפלתו רשאי לתקוע.
שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום ואין עולין בשבילו ע"ג אילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין ע"פ המים ולא חותכין אותו לא בדבר שהוא שבות כגון סכין ולא בדבר שהוא משום לא תעשה כגון מגל ואם רצה לתת לתוכו מים או יין נותן אבל לא מי רגלים מפני הכבוד כך פשוט בר"ה יש מי שכתב דלא התירו בשופר שבות שיש בו מעשה אבל שבות דאמירה לגוי התירו בשופר כמו שהתירו לגבי מכשירי מילה ויש מי שכתב דדוקא לגבי מכשירי מילה התירו אמירה לגוי שבות אבל לשאר מצו' לא התירו וכן כתבו בתוספות.
<h2>דף לג.</h2>
נשים אין מעכבו' להן מלתקוע אף על פי שפטורות הרשות בידן לתקוע ולברך כמו שכתבתי בנתיב כ"ז ח"א כך פשוט בר"ה ויש פוסקים שפסקו דוקא הן לעצמן אבל מי שיצא אין יכול לתקוע להן שהתקיעה שלא במקו' מצוה אסורה משום שבות וכן כתב בעל העיטור ואבי העזרי כתב שמותר לתקוע להן אפי' מי שיצא כבר ואין בו משום שבות וכן נהגו בכמה מקומות לתקוע להן בבתיהן אחר שיצאו מבית הכנסת וכן כתב הרב רבינו אשר ונהגו באשכנז לתקוע לנשים היולדות קודם שיתקעו בבית הכנס' כדי שיוציא התוקע את עצמו.
אין מעכבין התינוקות מלתקוע ביום טוב ומתעסקים בהם כדי שילמדו ודוקא ביום טוב אבל לא בשבת ודוקא בקטן שלא הגיע לחנוך אבל בקטן שהגיע לחנוך מתעסקים עמו ואפילו בשבת כך פשוט בראש השנה וכן פירש רש"י אבל בתוספות כתבו בהפך ורי"ף הביא שני הסברות ופירש ר"י דבהגיע לחנוך דלכתחלה לא אמרינן לתקוע כיון דאיכא איסורא דרבנן ומכל מקום אינו חייב להפרישו כיון דאם לא היה בשבת מצות היום בשופר. ובקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקים כלומר מותר להניחו להתעסק וספינן ליה בידים פי' ואע"ג דאמרינן איסורא דרבנן לא ספינן ליה בידים ולא אמרי' ליה הבא המפתח שאני דתקיעת שופר דמתלמדי' למצוה.
<h2>דף לג:</h2>
סדר תקיעות שלש של שלש שלש כלומר שלשה וכל אחד משלשה הרי תשעה. ושיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כשלשה יבבות כך פשוט בראש השנה וריב"א וריב"ם פירשו דיבבא הוא שלשה כחות כל דהו נמצא שיעור תרועה כתשעה כחות וכן התקיעה ולפי זה צריך למשוך בתקיעה של קשר"ק כשיעור שלשה שברים ותשעה כחות ורש"י פי' שיעור תרועה כשלשה יבבות שלשה קולות בעלמא כל דהו. ולפי זה צריך ליזהר בשברים שלא יאריך כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלשה כחות כל דהו דאם כן יצאו מכלל שברים ונעשו תקיעה דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כשלשה יבבות ותנא דמתניתין דאמר דשיעור תרועה כג' יבבות ר"ל כתרועה דידיה שהוא ייולי ייליל ותנא דבריתא דאמר שיעור תרועה כג' שברי' ר"ל כתרועה דידיה שהוא גנוחי גנח ולא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה וכן כתב רבינו חננאל כרש"י וכן נראה סברת רי"ף. ולפי זה לנו שאנו עושים קשר"ק [קש"ק] קר"ק כאשר אכתוב צריך להאריך בתקיעה של קשר"ק כשלש' שברים ותרועה ובקש"ק כשלשה שברים ובקר"ק כתרועה ואם רצה להאריך על זה השיעור הרשות בידו דתרועה ותקיעה אין להם שיעור למעלה אבל יש להם שיעור למטה וכמו כן אין לחוש אם עשה ארבעה או חמשה שברים שהשברים תרועה ויכול להאריך בהם כמו שירצה. לכתחלה אין לעשותן בנשימה אחת כל הג' קולות אבל אם עשאן בנשימה אחת יצא פי' ובשלשה שברים אין להפסיק ביניהם וכמו כן כשעושין קשר"ק מאח' שהשלשה שברי' והתרועה הכל אחד אין להפסיק בין הג' שברים והתרועה ואם הפסיק חוזר לראש הסימן כך פשוט ומוכח בסוכה [נ"ג ע"ב] וכן משמע מהירושלמי [ר"ה פ"ד ה"י] שאם עשאן בנשימה אחת התקיעה והתרועה והתקיעה יצא ויש מפרשים שכתבו שצריך להפסיק ביניהן כדי שיהא נכר כל קול וקול בפני עצמו ואם עשאן בנשימה אחת לא יצא דהא אמרי רבנן תרועה לחוד ותקיעה לחוד פירוש שצריך להפסיק ביניהם וכן כתב הרא"ש. ועוד פשוט בראש השנה שצריך פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע ונסתפק לחכמי התלמוד אם התרועה היא ייליל כמו התרוע' שאנו עושים או גנוחי גנח שהוא שלשה שברים ולפי הספק הוצרך רבי אבהו לתקן קשר"ק וקש"ק וקר"ק ולפי זה צריך לתוקען כל אחד שלשה פעמים וכתב רבינו האיי לא שנסתפקו אלא כל אחד ואח' עושה לפי מנהג מקומו וכשבא ר' אבהו התקין שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יהיה בחלוקה. ובג' שברים הסכימו רוב הפוסקים שצריך לעשותן בנשימה אחת. וכתב רי"ף ונהגו לתקען כשהן יושבין ומברכין עליהם ברכת התקיעה שהיא לשמוע קול שופר וכן בירושלמי. ומפני שהצבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר הברכו' לפיכך חוזרין ותוקעין על סדר הברכות פעם אחד קשר"ק ופעם אחד קש"ק ופעם אחד קר"ק ובדין היה לתקען כל אחת ג' פעמים כמו מיושב אלא כיון שהברכות אינן מעכבות התקיעות הרי יצאו ידי חובתן באותן דמיושב ודי להם לתקוע על סדר הברכות כל אחת פעם א' משום טורח צבור וכן המנהג בכל העולם ובב' ישיבות ור"ת היה נוהג קשר"ק בזכרונות ובשופרות כמו במלכיות ואין לשנו' מהמנהג שלנו כמו שכתב רי"ף. התוקע שופר מברך קודם בא"י אמ"ה אקב"ו לשמוע קול שופר וכן כתב רי"ף ורבי' האיי ובה"ג ור"ת כתב שמברך על תקיעת שופר וראשון נראה עקר וכן כתב ריב"א והרא"ש. והחלוקים שבברכת המצות בעל ובלמ"ד ביארתיו בנתיב י"ג ח"א. אסור לשוח בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד ואם שח אין צריך לחזור ולברך כמו שמברך על התורה או על ההלל או על המגלה שאין לו לשוח ואם שח אינו חוזר ומברך כך כתבו הגאונים והביאה רי"ף בהלכותיו והריב"ג כתב אלא אפילו הקהל צריכין להזהר שלא להשיח שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע בקול שופר (וריב"א) [וראבי"ה] כתב אף על פי שהגאון לא הזכיר אלא בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד נ"ל דה"ה אם שח בין התקיעות שמיושב שאינו חוזר ומברך. תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אח' כך פשוט בר"ה פי' תקע בראשונה בתחלת הסימן עשה תקיעה כאשר תאמר בקשר"ק וכשהגיע לתקיעה שנייה שהיא אחרונה שבסימן האריך בה כ"כ עד שנר' שעולה גם כן לתקיעה ראשונה של קש"ק אין בידו אלא א' כלומר לא עלתה לו אלא לתקיעה אחרונה של קשר"ק אבל לתקיעה ראשונה של קש"ק לא עלתה לו כלל אפילו שהאריך בה שיעור ב' תקיעות וי"מ אין בידו אלא אח' כלומר הראשונה של קשר"ק אבל זו שהאריך בה כ"כ לא עלתה לו אפילו לקשר"ק וכן נראה מהירושלמי וראשון עקר ולו הסכימו רוב הפוסקי' וכן פרש"י וכן כתב הרמב"ם. טעה בתקיעות כלומר באמצע הסימן או בסופו יחזור לתחלת הסימן כי כל מה שתקע מאותו סימן לא עלה לו מאחר שטעה קודם שהשלימו ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד יצא כמו שאכתוב בשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא כך כתבו קצת מהמפרשים וכן ראיתי לרבותי נוהגים ולחכמי פרובינצא. וכתבו בתוס' שמעשה אירע במגנצא שתקע התוקע ב' פעמים קש"ק ובפעם ג' תקע ב' שברים והתחיל לעשות תרועה והחזירוהו קצת הקהל וקצת הקהל אמרו לו תקע שבר אחר ותסיים והוא התחיל לתקוע כבתחלה ותקע ג"פ קשר"ק ובסדר קש"ק תקע ב' פעמים (תש"ק) [קש"ק] ובג' תקע ד' שברים ותקיעה והחזירוהו לראש אותן שהחזירוהו מתחלה ותקע עוד ג"פ קש"ק וכעס רבינו אליקים בר' יוסי על אותם שהחזירוהו שעבר התוקע על שבות וכן ר' אליעזר בר' נתן חתנו ואמרו כי אותו שחסר מן השברי' והתחיל בתרועה לא הפסיד מסדרו בכך כיון שהתרועה והשברים שניהם משום תרועה הכתובה בתורה ועושין אותה מספק הוה ליה כאלו נתקלקל בשברים שחוזר והיה לו לחזור ולתקוע שבר א' ותרועה ותקיעה לסיים הסימן דכיון שלא נגמרה התרועה אלא שהתחיל בה כשטעה כאלו נעשה בזה אח' זה דמי אבל ודאי אם היה גומר התרועה כשטע' היה הפסק בין השברי' שיש להם להיות זה אחר זה והוי כתרועה שנחלקה לשנים שאינה כלום והיה צריך לחזור לראש הסימן ולעשו' קשר"ק אבל השני קשר"ק שתוקע לא הפסיד אותם שהרי לא שהה כשיעור שהיה כדי לתקוע קשר"ק וכל שכן לרבי יוחנן דלית ליה שהיות מפסיקות במצו' כלל דלא הוי הפסק ע"כ ונראה מדבריה' שהטועה באמצע הסימן או בסופו שצריך לחזור לראש אותו הפעם שתוקע בו והרא"ש תמה עליו וכתב כי אף על פי שגמר התרועה כלה כשטעה לא היה צריך לחזור אלא לג' שברים לא לראש הסימן ועוד תמה עליו ממה שכתב שיחזור לתקוע שבר א' נראה שאין צריך לעשותן בנשימה א' וכבר כתבתי למעלה שצריך לעשותן בנשימה אחת הילכך מי שטעה באמצע השברים יחזור לתקוע כל השלשה שברים ומ"מ אותו שתקע ד' שברים לא הפסיד כלום כמו שכתבתי למעלה כי אין להם שיעור למעלה כמו תקיעה וכמו שעושין בתרועה כמה כחות וכן כתב הרא"ש. התחיל לתקוע ועף וקם אחר תחתיו לתקוע ולגמור מתחיל ממקו' שפסק הראשון ואינו צריך השני לברך כיון ששמע ברכ' התוקע הראשון ואף על פי שלא היה בדעתו של זה לתקוע ואפילו אם לא יכול המברך לתקוע כלום נפטר התוקע בברכת המברך כך כתבו המפרשי' והרא"ש וכן עמא דבר וכן כתב רבינו אבי"ה דדוקא בתורה דכתיב בה תמימה הוא שמתחיל בראש ומברך אבל שאר מצות לא.
<h2>דף לד:</h2>
שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אבל אם שמען מט' בני אדם כא' לא יצא אבל תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא אפילו בסירוגין ואפילו כל היום דקי"ל כרבי יוחנן דשהיות אין מפסיקות ואפילו שהה כדי לגמור את כלה כך פשוט בראש השנה פי' ושמע ט' תקיעות דאמרי' יצא דוקא דיעבד אף על גב דמסתמא הסיח דעתו.
תקיעות וברכות מעכבות זו את זו כך בראש השנה. י"מ אם ברך ולא תקע או תקע ולא בירך דהתקיעות מעכבות הברכות והברכות התקיעות וכן נראה מפרש"י וי"מ דאם תקע ולא בירך דודאי יצא ידי תקיעה או אם בירך ולא תקע יצא ידי הברכות ומפרשינן מעכבות זו את זו דהתקיעות מעכבות זו את זו אם בקי בתקיעה ותרועה וג' שברים יתקע ואם לאו לא יצא וכן ברכות צריך לברך מלכיות זכרונות ושופרו' ואם חסר אחד מהן לא יצא ידי חובתו וכן דעת התוס' וכן עקר ולזה הסכימו רוב הפוסקים.
יחיד שומע התקיעות על סדר התקיעות ולא על סדר הברכות אבל בצבור שומען על הסדר ועל סדר הברכות אם יש להם שופר מתחלה כשברכו כלומר כשהתפללו מלכיות זכרונות ושופרות אבל מתחלה כשהתפללו הברכות לא היה להם שופר ואח' כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים כלומר תוקעים בלא סדר ברכות ויצאו ידי חובה. ויחיד שלא תקע חבירו תוקע לו. ומצוה בתוקעין יות' מבמברכין כיצ' שתי עיירות בא' תוקעין ולא מברכין פי' מלכיות זכרונות ושופרות ובאחרת מברכין ולא תוקעין ואין יכול לילך כי אם לא' מהם הולך למקום שתוקעין ומניח מקום שמברכין אף על פי שמקום שתוקעין ספק אם יתקעו ומקום שמברכין ודאי שיברכו כך פשוט בר"ה.
